"זה לא אני זה שד", היא אמרה בכעס מתרעם. מיד אחרי זה אמרה "אני לא רוצה את זה", קירבה את הלחי לכתף מראה לי שזו בעצם הילדה הקטנה שהייתה ועדיין קיימת בה. "זו כן את", השבתי לה בקול עמוק ובטוח. היא הסתכלה אליי בעיניים פעורות מתדהמה כאילו אומרת לי – איך אני, המטפל שלה, מעז להגיד לה שהיא השד של עצמה. אמרתי לה שלכולנו יש שדים ומנגנוני הגנה שיוצאים משליטה. אנחנו יכולים להתכחש אליהם, לנסות לזרוק אותם או להוקיע אותם מתוכנו, אבל הם תמיד יחזרו כי הם קשורים בעבותות למי שאנחנו. הטריגר לטיפול שהביא אותה אליי היה מחלה אוטואימונית שהגוף שלה פיתח.

 

ה"שד" שלה "גורם" לה כיום, כשהיא כבר אמא, לזעום כל פעם מחדש על הבת הקטנה שלה, עד שהיא פתאום שמה לב שהיא פוגעת בה. בפגישות שלנו, כחלק מהתהליך, היא מנסה להבין איך להרגיע את עצמה מול הבת שלה. הבנו יחד שזה לא מובן מאליו, לשים על זה לב ולרצות לשנות את ההתנהגות האוטומטית. יש משהו מאד כואב בלקחת אחריות. שאלתי אותה אם יכול להיות שכשהיא רואה את הבת שלה היא לפעמים פוגשת גם את הכאב של הילדה שהיא הייתה כשהוריה לא העניקו לה תשומת לב וחום. היא ענתה שלא, היא רק כועסת. סיפרתי לה שלפעמים יש בתוכנו גוף כאב שאנחנו כל-כך מפחדים.ות להתקרב אליו שאנחנו מעדיפים לכעוס. ככה הפחד שומר על הכאב והכעס בתורו שומר על הפחד. היא אמרה שזה נשמע לה הגיוני, אבל שהיא עדיין לא רוצה את זה.

 

אמרתי לה שמהניסיון שלי, הדרך להתמודד עם שדים ולהשתחרר מהשליטה שלהם על ההתנהגות שלנו, עוברת דרך קבלה. אנחנו לא יכולים.ות לשנות את מה שעוד לא קיבלנו כחלק מאיתנו. כדאי שנלמד לקבל ולאמץ לליבנו את כל החלקים שבנו וביניהם גם את "השדים". כשאנחנו עושים.ות להם מקום בתוכנו אנחנו יכולים.ות גם לשים להם גבול. כשאנחנו מנסים.ות לזרוק, להרחיק או להוקיע אותם לאלף עזאזל, הם כל הזמן יחזרו כאילו היו קשורים אלינו בגומיה שנמתחה. ככל שננסה להרחיק אותם יותר ככה הם יצליפו בנו חזרה בעוצמה גדולה יותר. באותם רגעים נשחרר את הכאב הזה החוצה בזעם. הרבה פעמים זה יפגע בסובבים אותנו ובמיוחד באלה שהכי קרובים אלינו.

 

משהו בה נרגע מתוך המילים והמבט. דמעות החלו לזלוג מעינייה הבורקות. אני כבר יודע שזה זמן טוב לקחת יחד נשימות עמוקות. שאיפה.. נשיפה.. אני הזמנתי אותה לפגוש את הכאב. לאט לאט הדמעות שזלגו התגברו כאילו היו לנהר של צער. הזמנתי אותה לעשות לכאב עוד מקום, להתיידד איתו. למדנו יחד איך לאט לאט אפשר גם לעטוף את הכאב בחמלה. החמלה נותנת לו גם תשומת לב מקבלת וגם שמה לו גבול.

—

תמיד ריתק אותי הניסיון להבין יחד עם א.נשים איזה עוד חלקים שקיימים בנו יכולים לעזור לנו להכיל את הכאב בתוכנו? איזה עוד משאבים ואפשרויות קיימים בתוכנו וסביבנו, שנוכל להיעזר בהם כדי להכיל את הכאב שלנו ולהיטיב עימנו ועם הסובבים.ות אותנו? עבודה עם כאבים ופגיעות מהילדות שלנו, המפגש איתם, מבקשים מאיתנו הרבה סבלנות, קשב, רגישות ונחישות.

 

מי ייתן וכולנו נמצא את הדרך להתיידד ולעשות שלום עם השדים שלנו דרך חמלת ואומץ הלב.