יש לנו אפשרות להגיב בעוצמה, בתבונה ובחמלה. ללא שנאה

חקרתי ולמדתי את הכעס ואת הפחד במשך חודשים רבים. התברר לי שהפחד לעולם אינו עוסק במה שקורה כאן ועכשיו, ברגע הנוכחי. כאשר מופיעים כאב ופגיעה, הם רק כאב ופגיעה. הפחד רק מוסיף תחושת חוסר ביטחון לגבי מה שעלול לבוא בהמשך. הוא מגיע כסיפור מפחיד שמשתלט על הגוף והנפש. הפחד יחזור ויספר את סיפורו מאה פעמים ועד שאלמד להבחין בו ולומר, “היי, זה אתה, פחד?” תמיד אלכד בו.

במקביל לחקירת הכעס והפחד, למדתי גם את דרכיו של המבקר הפנימי, המוח השיפוטי. יכולתי לשמוע את עצמי חוזר על דברי ביקורת ששמעתי מפי הורי, מהמורים שלי או מדמויות שנשאו סמכות רוחנית. נשאתי בתוכי כל כך הרבה שיפוטים. אחד המורים שלי הורה לי לספור אותם. שפטתי את כאבי, את תשומת ליבי הנודדת, את הרעשים ששמעתי, את החרקים, את המנזר, את העולם כולו! התודעה שלי נעה במהירותשל מאה שיפוטים לשעה. ראיתי באיזו מהירות הכעס שלי עלול להפוך להטחת האשמות באחרים, וכאשר האשמות כאלו הופנו אלי, הן הפכו למבוכה ולבושה. הרגשתי כמו הדמות המצוירת בקריקטורה של ג’ולס פייפר, שאומרת: “בתהליך הגדילה שלי קיבלתי את המראה של אבא שלי, את סגנון הדיבור של אבא שלי, את תנוחת הגוף של אביב שלי, את דעותיו של אבא שלי, ואת שנאתה של אמי לאבא שלי.” הכל כלול.

..

סלידה, כעס ושנאה הם מצבי תודעה שמתנכלים לחוויה המיידית שלנו, הודפים הצידה את מה שמתרחש באמת ודוחים את רגע ההווה. הם לא באים מבחוץ. תובנה זו היא היפוך של האופן הרגיל שבו אנחנו רואים את החיים. “בדרך כלל”, אמר אג’אן צ’ה, “אנחנו מאמינים שבעיות חיצוניות תוקפות אותנו.” דברים קורים בדרך הלא-נכונה ואנשים מתנהגים אלינו לא יפה, מה שמעורר בנו תחושות של שנאה ושל סבל. אולם עד כמה שהחוויה שלנו תהיה כואבת, אין בה יותר מאשר כאב, עד אשר אנחנו מוסיפים דחייה, סלידה ושנאה. רק אז מופיע הסבל. 

אם ניאחז בכעס ובשנאה, נסבול. יש לנו אפשרות להגיב בעוצמה, בתבונה ובחמלה. ללא שנאה.